החלטה
בעניין: "בקשה בהולה למתן צו מניעה זמני המורה על עיכוב/ביטול צו פינוי"
בקשה זו – אשר נסרקה בשעת צהריים (לאחר השעה 12:30) והובאה לעיוני בסמוך לאחר מכן – מתייחסת להליך פינוי אשר נקבע ליום 28.2.12 (מחר) בשעה 08:00.
לטעמי, בנסיבות העניין, די היה בעובדה זו כשלעצמה על מנת להביא לדחיית הבקשה. לא הובהר מה מנע הגשת הבקשה מוקדם יותר. ההודעה מלשכת ההוצל"פ לפיה מועד הפינוי נקבע למועד הנ"ל נושאת תאריך 19.1.12. גם אם מקבלים את הטענה כי הודעה זו נתקבלה אצל המבקשים "ביום 14.2.12 או בסמוך לכך", הרי שממועד קבלתה ועד להגשת בקשה זו חלף זמן רב יתר על המידה. אפילו היתה הבקשה מוגשת 24 שעות קודם לכן, ניתן היה לקבל את עמדת המשיבה ולבררה עניינית. בנסיבות העניין, די בעיתוי בו הוגשה כדי להביא לדחייתה.
למרות זאת, עיינתי בבקשה גם לגופה. לאחר שבחנתי את הבקשה ונספחיה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להידחות.
אעיר כי כפי שיובן בהמשך, בנסיבותיו של עניין זה, לעיתוי הגשת הבקשה נודעת נפקות של ממש, שכן הוא מונע מהמשיבה הצגת מסמך שאין סיבה להניח כי אינו מצוי בידה, ואשר אילו היה מוצג בוודאי היה נסתם הגולל על הבקשה. הגשת הבקשה בעיתוי זה מקימה אפוא חזקה ראייתית לפיה המבקשים יודעים כי אילו היו מגישים אותה ולו כמה שעות קודם לכן, היתה המשיבה מציגה מסמכים אשר היו מביאים לדחיית הבקשה.
טעם מקדמי נוסף לדחיית הבקשה נעוץ בכך שלבקשה לא צורפו מסמכים רבים אשר הדעת נותנת כי הם מצויים בידי המבקשים, ואשר עשויה להיות להם חשיבות.
טעם מקדמי נוסף לדחיית הבקשה נעוץ בכך שבעניין נשוא הבקשה ניתנו החלטות במסגרת תיק ההוצל"פ, כפי שעולה מן ההחלטה היחידה שצורפה, החלטת רשמת ההוצאה לפועל מיום 23.2.12. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל טענה לפיה "עד למועד כתיבת שורות אלו, טרם ניתנה החלטה עניינית בעניינם" (של המבקשים). היה על המבקשים לפעול בהתאם להוראות רשמת ההוצאה לפועל בסיפא להחלטה האמורה, לחילופין להגיש אליה בקשה נוספת למתן החלטה ככל שלא ראו בהחלטתה משום החלטה עניינית, ולחילופי חילופין לפנות בבקשת רשות ערעור בנוגע לאותה החלטה.
יצויין כי בהחלטה האמורה שצורפה לבקשה נזכרת החלטה קודמת מיום 21.2.12, אשר לא צורפה. לא צורפו גם הבקשות שקדמו לשתי החלטות אלה. לא צורפו גם התשובות להן, ככל שהוגשו. נקודה זו מצטרפת לטעם המקדמי הקודם שהוזכר, לדחיית הבקשה הנוכחית.
מעבר לכך –
פסק הדין המורה על פינויים של המבקשים מן הדירה ניתן עוד ביום 28.6.04 ("פסק הדין"). על פי פסק הדין, נקבע כי צו הפינוי יהא ניתן לביצוע החל מיום 4.2.05. לא נטען כי הוגש ערעור על פסק הדין או כי ביצועו עוכב. מדובר אפוא בפסק דין חלוט שאין כל מניעה לבצעו.
יוער כי בפסק הדין צויין כי "מעיון בכתב ההגנה אשר הגישו הנתבעים עולה כי אכן אין להם או למי מהם כל זכות להתגורר בדירה". על כן אין מקום להעלות טענות כלשהן באשר לזכויות נטענות של המבקשים בנכס.
אין מקום גם לטענות בדבר אי-המצאת אזהרה ביום 14.12.05 למרות שבתיק ההוצל"פ נרשם כי זו בוצעה. ראשית, פסק הדין ניתן במהלך דיון בבית המשפט, ובנוכחותו של המבקש 1 בעצמו. ברור, אפוא, כי המבקשים ידעו על חובתם לפנות את הדירה. שנית, אם אכן היה נופל פגם בהמצאת אזהרה בתיק ההוצל"פ, הכתובת הנכונה לבירור הטענה הינה לשכת ההוצל"פ. המבקשים לא צירפו מסמכים מהם עולה כי העלו את הטענה שם, וזו לא זכתה להתייחסות. אדרבא; אילו היתה הטענה מועלית, הדעת נותנת כי הדבר עשוי היה למצוא ביטוי בצוהר היחיד שפתחו המבקשים אל תיק ההוצל"פ בגדרי בקשתם - ההחלטה מיום 23.2.12 - בין בטענותיהם בין בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל.
המבקשים העלו טענה בדבר שיהוי בביצוע פסק הדין, אשר יצר אצלם "תחושת בטחון והסתמכות לגיטימית". דין טענת השיהוי להידחות. למעשה, מוטב היה כי זו כלל לא תועלה. שהרי אין חולק כי היה על המבקשים לפנות את הדירה, על פי פסק דין חלוט, כבר לפני למעלה מ- 7 שנים. העובדה שעד היום עשו דין לעצמם, בוודאי אינה אמורה להיזקף לזכותם.
אשר לטענה כי השיהוי מצד המשיבה "לא היה לחינם, שכן המבקשים ניאותו לשלם בגין החזקתם בדירה, בהתאם לדרישות המשיב[ה] מעת לעת" – גם דינה להידחות. מפסק הדין עולה כי מדובר בתשלום בסך 100 ₪ בחודש בלבד, אשר המשיבה הסכימה לו כחלק מהסדר כולל, לרבות לעניין הפינוי, הסדר אשר בנקודת הזמן הנוכחית, קרוב ל- 8 שנים לאחר שניתן פסק הדין, ברור כי לא קויים.
אף אם מניחים כי יש ממש בטענה לפיה מאז פתיחת תיק ההוצל"פ כנגד המבקשים ביום 7.11.05 ועד לקבלת הודעת הפינוי מיום 19.1.12, לא ננקטה כל פעולה לפנותם, ספק אם יש בכך כדי לתמוך בטענה לפיה "נציגי המשיבה ידעו ואף הסכימו כי המבקשים ימשיכו להתגורר בדירה". העובדה כי במכרז למכירת הדירה, אותו צירפו המבקשים, צויין במפורש תחת "פרטי הנכס המוצע", בין השאר, כי "הדירה מוחזקת שלא כדין ע"י פולש", תומכת דווקא במסקנה לפיה המשיבה העדיפה להימנע מהמשך ההליכים לפינוי המבקשים בעצמם, ולהותיר את הדבר לרוכש, תוך שברור לה כי עובדה זו עלולה לפגוע כמובן בתמורה שתתקבל מן המכירה.
בהקשר זה יצויין כי טענתם של המבקשים באשר לזכות להוסיף ולנהל הליכי הוצאה לפועל כנגדם, מעוררת קושי. לשיטתם, מחד גיסא למשיבה אין כל מעמד לנהל כנגדם הליכי הוצל"פ ולפנותם מהדירה שכן היא אינה הבעלים של הדירה. מאידך גיסא, לשיטתם של המבקשים גם לבעלים החדש של הדירה אין כל מעמד לנהל כנגדם הליכי הוצל"פ ולפנותם מהדירה שכן פסק הדין לא ניתן לטובתו. גם אם מתעלמים מן האפשרות הסבירה כי בהקשר זה ישנם הסדרים כאלה ואחרים בין המשיבה והבעלים החדש, בשים לב לכך שהמבקשים אינם יכולים לחלוק על כך שלהם עצמם אין זכויות בדירה, הרי שלא ברור כיצד יש בשאלת זהות הזוכה בתיק ההוצל"פ כדי להקים למבקשים זכות להימנע מפינוי הדירה.
המבקשים טוענים כי בהתאם לסעיף 6ג. לפסק הדין, היה על המשיבה להודיע להם באמצעות מכתב בדואר רשום אם תחליט למכור את הדירה וכי הם "הופתעו מהבשורה המרה לפיה הדירה נמכרה בהליכי מכרז ללא ידיעתם". בהקשר זה פועלות לחובת המבקשים במלוא עוצמתן החזקות העולות הן מעיתוי הגשת הבקשה הן מאי-צירוף מסמכים, כמובא בפתח הדברים. המבקשים עצמם מציינים כי השתתפו במכרז קודם לקניית הדירה ואף זכו בו, אך טוענים כי "מסיבות טכניות המכרז בוטל".
ראשית, הגשת הבקשה בעיתוי בו הוגשה אינה מאפשרת הכרעה בה לאחר שניתנה למשיבה הזדמנות להציג את המכתב ששלחה למבקשים. בהקשר זה יצויין כי דבר השתתפותם של המבקשים במכרז קודם מעידה לכאורה על כך שהמשיבה אכן שלחה למבקשים מכתב כאמור, ומלמדת כי לא היתה למשיבה כל סיבה להימנע ממשלוח מכתב כאמור פעם נוספת ככל שהמכרז בוטל מסיבות טכניות. נהפוך הוא. הדעת נותנת כי מכירת הדירה למבקשים עצמם דווקא תביא דווקא למיקסום התמורה שניתן יהיה לקבל בגינה, שכן האלטרנטיבה של מכירת הדירה לכל אדם או תאגיד אחר משמעותה מכירת דירה ובה פולשים - המבקשים – דהיינו מכירתה בסכום נמוך ממחיר השוק של הדירה ללא ישיבת המבקשים בתוכה.
שנית, המסמכים בנוגע למכרז אליו ניגשו המבקשים ואף זכו בו, בוודאי מצויים בידיהם. העובדה שלמרות זאת נמנעו במפגיע מצירוף מסמכים כלשהם לתמיכה בטענתם לפיה המכרז בוטל, לאחר שזכו בו, מסיבות טכניות, פועלת לחובתם ומעלה אפשרות לפיה לא מן הנמנע שהמכרז לא בוטל מסיבות שאינן קשורות במבקשים.